חדשות ואירועים

תרבות הרשת פוגשת למידה

פרופ' שיזף רפאלי, נשיא מכללת שנקר, פתח את סדרת המפגשים המקוונים בנושא למידה דיגיטלית, והמחיש את תרבות הרשת באמצעות שמונה מאפיינים, שהמשותף להם הוא "מוות"

​המפגש הראשון בסדרה "ללמד בהיברידית", סדרת מפגשים בנושא למידה בסביבה דיגיטלית לחברי הסגל והצוות של תוכניות המנהיגות בקרן מנדל-ישראל, עסק בנושא תרבות הרשת פוגשת למידה: היכרות עם תפיסה חדשנית ויוצאת דופן של תרבות הרשת וההזדמנויות שהיא מציעה לעולם. פגשנו את פרופ' שיזף רפאלי, היום נשיא מכללת שנקר, שהקים וניהל את "המרכז לחקר חברת המידע" ועמד בראש "המרכז לחקר האינטרנט" ו-"מעבדת האינטרנט" באוניברסיטת חיפה. 

פרופ' רפאלי בוחן את האינטרנט כמארג של קשרים בינאישיים, מציג את המעבר מהעידן הלוגי המודפס לעידן הדיגיטלי, ושואל – בהקשר של תרבות הרשת –האם אפשר ללמוד, ללמד ולחנך באמצעות מחשבים ורשתות, או שהם מהווים איום על מערכת החינוך?

לדבריו, התשובה לשאלה זו מורכבת: יש הרואים במהפכת הטכנולוגיה ובאינטרנט דיסטופיה, כלומר מציאות שבה שולטים יסודות שליליים ותפקידנו להילחם בהם, ויש המסתכלים על הרשת בעיניים אופטימיות. לדעתו אנו צועדים לעולם טוב יותר, אבל אל לנו להתעלם מהביקורות. 

העולם שבו אנו חיים כיום, לדברי פרופ' רפאלי, שונה לגמרי מזה שגדלנו בו: הוא צפוף הרבה יותר, וכמעט כל תושביו אוריינים במידה זו או אחרת, כלומר יודעים קרוא וכתוב. מציאות זו מתחברת לעידן המידע הפוסט-תעשייתי, שבו מרבית התוצרת האנושית היא של מידע, ויש לזה משמעות רבה בנוגע לשאלה מה צריך ללמד וללמוד.



בניגוד לטענה שהטכנולוגיה יוצרת ניכור ובדידות, השימוש שלנו בה ללמידה הוא קהילתי וקבוצתי. אנחנו לומדים פחות ופחות לבד בזכות הטכנולוגיה, ויש לכך משמעות גדולה. נוסף על כך, המעבר מהמוחשי לייצוגי, או מאטומים לביטים (כדבריו של ניקולס נגרופונטה) מסמל אולי יותר מכול את השינוי שהביאו עמן הטכנולוגיה ורשת האינטרנט. מעבר זה צריך לבוא לידי ביטוי פדגוגי, כמו שהוא בא לידי ביטוי במעבר מרפואה מוחשית לרפואה מקוונת, במעבר העתידי ממכוניות הנהוגות בידי אדם למכוניות אוטונומיות וכדומה. 

פרופ' רפאלי ממחיש את תרבות הרשת באמצעות שמונה מאפיינים, שהמוטיב המשותף להם הוא "מוות" (בהשאלה כמובן): מוֹת הספר בצורתו המקורית – המעבר לטקסט דיגיטלי משנה כמעט לחלוטין יכולות השימוש בו; מוֹת המרחק, הזמן והמרכז, הם נעלמים ברשת; מוֹת הפרטיות, בוודאי באופן שבו היא נתפסה לפני עידן הרשתות החברתיות, ובמציאות של היום גם בלמידה הווירטואלית; מוֹת השיח, האופנים שדיברנו בהם השתנו. אנחנו מאזינים יותר, אך השיח גם הפך בוטה ומסית, והטכנולוגיות של השיח יוצרות מציאויות חדשות; מוֹת הזיכרון או מוֹתו של ה"מוות" – הטכנולוגיה זוכרת בשבילנו, ואין זה עניין טכני אלא מהותי; מוֹת האמת או מוֹת הבחירה – האלגוריתם הופך חשוב מהעובדה, וכשמכונה שולטת בו מתהווה בעיה מהותית לא רק של מהי האמת אלא איך בכלל מלמדים בעידן כזה; מוֹת הכיתה, בוודאי בצורתה הנוכחית: מהן ההשלכות על האופנים שבהם אנחנו לומדים ומה מצפה לנו בעתיד? האחרון הוא מוֹת ההבטחה: האם לא נפלנו בפח של הבטחת יתר?

ללמד בהיברידית