ערב העיון הוקדש לדיון בפאנל ולרב-שיח על המקום והזמן שבו הפרטי והציבורי נפגשו – ליל 4 בנובמבר 1995; על ימי כאב והתפכחות, מסלולי תעייה ותיקון של יחיד ושל חברה; ולאן לוקח אותנו מסע החברה הישראלית מאז הירי בכיכר ועד הימים האלה.
את המפגש הנחתה טלי ליפקין-שחק, מנהלת התוכניות בתחום צבא וביטחון בגלי צה"ל והעורכת הראשית והמגישה של התוכנית "רצועת הביטחון". בפאנל השתתפו
אלוף (מיל') עידו נחושתן – לשעבר מפקד חיל האוויר, כיום יו"ר הוועדה המייעצת של קרן וקסנר בישראל,
מלכה פיוטרקובסקי – אשת הלכה, חברת סגל אורח במכון מנדל למנהיגות,
ד"ר מירב אלוש-לברון – פובליציסטית, חוקרת תרבות, מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ד"ר
עמיר פוקס – חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ואמנון לורד – עיתונאי ועורך, בעל טור בעיתון "ישראל היום".
"אנו על קצה המצוק ולפני תהום רבה" פתחה
טלי ליפקין-שחק את הדיון וביקשה מחברי הפאנל לספר על תחושותיהם האישיות ב-4.11.1995 בליל רצח יצחק רבין – "מה קרה לנו כחברה אז? בימים ההם? מה בכוחנו לעשות בעומדנו עכשיו על קצה המצוק?"
"ראיתי, לכאבי, את מה שאפשר לראות היום", אמרה
מלכה פיוטרקובסקי, "מערכת שמנוכרת לתחושות של האזרחים". לדברי
עידו נחושתן, אז מפקד בכיר בצבא, "ההלם שעורר הרצח חיפה על העובדה שאנו, כחברה, לא ביצענו תחקיר אמת, של כל רובדי החברה, למה הגענו למצב הזה".
מירב אלוש לברון ביקשה לחזור אחורה, לתקופת ימי תנועת גוש אמונים. לטענתה, בימים ההם החברה הישראלית לא נתנה את דעתה על החיבור בין התאולוגי לפוליטי בתנועת גוש אמונים, ועל תרגומו של החיבור הזה לאלימות ולאידאולוגיה משיחית. "כבר אז, בראשית ימיהן של ההתנחלויות, היו אנשים שהזהירו מפני שפיכות דמים אם הן יפונו", אמרה.
ד"ר עמיר פוקס טען שכל הצדדים עשו טעויות אחרי הרצח. למשל, אמר, הטקסים לאחר הרצח עסקו בעיקר בהסכמי אוסלו, דבר שיצר אצלו תחושת ניכור כלפי טקסים. "ומצד שני, ברור לי לחלוטין שהימין התחפר כל כך בהתקרבנות של 'האשמתם ציבור שלם', שהוא לא עשה שום חשבון נפש. הוא לא ביער מקרבו את הגורמים שיצרו את המפלצת הזאת".
אמנון לורד הסתייג מהאשמת המתנחלים בלבד. "רבין, אף שהיה אדם אהוב", אמר "מייצג תופעה בעייתית יותר מבחינה דמוקרטית מאשר המתנחלים, והיא השתלטות הצבא ומערכת הביטחון על המערכת הפוליטית המפלגתית".
מלכה פיוטרקובסקי ביקשה לאתגר את הדיון: מה היה קורה אילו בזמן הסכמי אוסלו, היה ראש הממשלה מבקש מהציבור להשמיע את חששותיו ולשאול שאלות, והיה ניתן עליהן מענה? בעיניה, אנו "יורים לעצמנו ברגל כשאנו לא משתמשים בערכים באופן אבסולוטי", כאשר הדיון ערכי מגויס לצד אחד. "אם בוטות היא דבר מגונה, היא דבר מגונה מכל צד. למשל כשמסיתים ומדברים נגד 'מנשקי קמעות', וזו לא נקראת הסתה". פיוטרקובסקי הביעה את תקוותה לשיח כן ומעמיק שבו יהיה מקום לחולשות ולכאבים של כל הצדדים.
ליפקין-שחק הפנתה את הדיון לשאלת חשבון הנפש של ימינו. לדבריה, 25 שנה לאחר הרצח אנו עדיין חברה משוסעת, שבטית וחסרת שוויון. האם, שאלה את משתתפי הפאנל אתגר, אנו מצויים כיום במצב של היעדר מנהיגות, על קצה המצוק? האם עכשיו אנחנו הולכים לקראת תיקון?
"אנחנו בנקודת שבר מאוד מאוד גדולה. התחושה היא שלמדנו מהרצח את הלקח הכי מצומצם, שצריך לשמור על ראש הממשלה... המחלוקות סביב מערכת המשפט היא סכנת חיים של ממש, אבל ההסתה כלפיהם היא לא הסתה כלפי ראש הממשלה, אז אנחנו יותר רגועים", אמר
אמיר פוקס, "אנחנו לא רואים שום כיוון של הסדרת היחסים בין הרשויות".
אמנון לורד המשיך את דברי פוקס שהבעיה כיום היא בעיקר בהתנגשות בין הרשויות, ושיש איום על הדמוקרטיה הליברלית, אך טען שאין לישראל בעיה של מנהיגות.
עידו נחשותן הביע את חששו שמדינת ישראל "לא מתנהגת כתמול שלשום": לדעתו אנחנו חיים באובדן האמת, אובדן הלגיטימיות של האחר. "מה יקרה לערבות ההדדית שלנו? האם היא תעמוד במבחן הבא?", שאל.
מירב אלוש-לברון טענה שהדמוקרטיה הליברלית נמצאת במשבר גדול לא רק בישראל. לדבריה, ישנם גילויי שנאה בשפה וביקורת על הערכים האוניברסליים, והמתח הזה הוא מקור של איום על הדמוקרטיה הליברלית. לדבריה, אם לא נשכיל לפתח שיח של הסכמות משותפות בין השבטים בחברה הישראלית המשוסעת, "אני לא בטוחה שההגנה על הדמוקרטיה ועל הפרדת הרשויות תספיק".
"אם אנו על קצה המצוק", שאלה ליפקין-שחק, "מה עלינו לעשות כדי לא ליפול פנימה?" פרשנותה של מלכה פיוטרקובסקי לסוגיית "קצה המצוק" היא "ההיעדר החריף של ההבנה של יתרונותיה האדירים של המחלוקת, מחלוקת שמתנהלת במכובדות, ביקורת שניתנת בצורה מצמיחה". פיוטרקובסקי שיתפה מניסיונה בתור חברה בוועדת סל התרופות של משרד הבריאות: הכלל בוועדה הוא שכל ההחלטות מתקבלות פה אחד, ולטענתה זו דוגמה לתהליך מופתי של קבלת החלטות קשות באופן שמכריח את המשתתפים להקשיב, להתמודד עם ביקורת לתת מענה לשאלות נוקבות.
ליפקין-שחק חתמה את האירוע בשאלה האם אנחנו בתחתית המצוק שממנו יצמח הריפוי? התשובות נעו בין אופטימיות לפסימיות. אלוש-לברון טענה שהדבר תלוי מנהיגות, ושדרושה מנהיגות מרפאה. פוקס סבר שעדיין לא הגענו לתחתית. אמנון לורד סיים בציטוט של בן-גוריון: "בשטח השטנה וההתגודדות והשנאה והקנאה לא נתחדש הרבה בימים אלה והגלויות המתקבצות במדינה אינן מסייעות לפי שעה להגדיל את האחווה והאחדות היהודית", וכן "הקמת מדינת ישראל אינה מעשה חד-פעמי אלא תהליך ממושך וקשה הדורש מאמצים בלתי פוסקים, אולי מאמצי דורות. יום יום אנו חייבים להקים את המדינה מחדש". נחושתן הביע אופטימיות באמצעות תמונת נכדו בכיכר רבין, ודיבר בזכות המרדנות – לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי, לנוכח המציאות המשתנה. "המפתח בידי הציבור", סיכמה מלכה פיוטרקובסקי. "לא לחכות למנהיגים".
